דור רביעי על חולין קכ״ט ב:ב׳:א׳-ב׳

2 משנה האבר והבשר המדולדלים באדם טהורים, ופרש״י ז״ל דכי ימות כתיב והברטנורא במשניות מוסיף ״אדם כי ימות כתיב״ והתויו״ט קמתמה כיון דבסמוך קתני דמת האדם הבשר טהור דמיתה עושה ניפול, ממילא שמעינן דאבר ובשר המדולדלים טהורים עיי״ש, ולא אדע דהא אין לנו קרא על מיתה עושה ניפול באדם אלא בבהמה, ומשם ילפינן גם באדם, ולפי מה שכתבנו למעלה סברא היא ולא בעי קרא, אבל עדיין לא נדע דבאדם בעינן דוקא ניפול, אבל כל זמן שהוא מעורה קצת אין זה אבמה״ח, דהאי כי יפול עד שיפול הוא נגד הסברא החיצונה, ולכן א״א לילוף אדם מבהמה, וכבר כתבנו לעיל דממה שהתנא השמיט האי דינא לעיל בבהמה, ולא קתני בפירוש האבר והבשר המדולדלים בבהמה טהורים, כמו דקתני כאן באדם מוכח דהני משניות ר״ע שנאן דלא ידע כלל מדרשה דמיתה עושה ניפול, דהרי שאל לר״ג ור״י בפ״ג דכריתות על אבר המדולדל בבהמה מה דינו והם השיבו לו דשמעו באדם ומשם יש ק״ו על בהמה, ולכן העמיד התנא שהוא ר״ע עיקר דין זה באדם, ובהמה נלמד מק״ו, והסיפא דמתני׳ דלעיל ודהכא לאו ר״ע אמרה דהוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, עיין היטב לעיל, וכעת אני רואה עוד ראי׳ לדברנו אלו, דהרי האי ״בשר״ דנקט התנא אינו מדוקדק, דהרי עיקר דינו הכא הוא, דהחיבור הכל שהוא מציל מן הטומאה, והרי הבשר גם אם לא מהני החיבור טהור הוא דבשר מה״ח אינו מטמא, ולמה קתני כלל בשר בהדי אבר, ואי משום סיפא דמת האדם הבשר טהור, הלא גם זאת ללא צורך, דאי הוה קתני רק האבר מטמא משום אבמה״ח דנשמע מזה דמיתה עושה ניפול, ממילא נדע דהבשר טהור, אבל אם נאמר דר״ע אמרה והוא לא ידע ממיתה עושה ניפול, אז ניחא דלדידי׳ אם מת האדם הן האבר והן הבשר המדולדל מטמא משום אבר ובשר מן המת ורק כל זמן שאדם חי גם שניהם טהורים, ולכן פרש״י ז״ל מדוקדק היטב שכתב דטעמא דהאי תנא קמא שהוא ר״ע, ולא התנא דסיפא, אינו מטעם מיתה עושה ניפול אלא דאדם כי ימות כתיב, דמזה יש לדרוש דכל המדולדל אינו מטמא, כיון דלא מת גמור מקרי וכעין דדרשינן בנזיר מ״ג ע״א במותם לאפוקי גוסס הרי דאפילו קצת חיות מציל ה״ה האי חיבור כ״ד של האבר מציל דאינו בכלל ימות דבעינן מיתה ממש, וניהו דעל בשר לא צריך קרא אבל כיון דלאחר מיתת האדם הבשר נמי מטמא נקט גם בשר.

3 ודע דיש מקום עיון, דמנין לנו באדם דבמה״ח טהור דהרי על אבמה״ח שהוא טמא, לא כמש״כ התוס׳ כאן דמבנין אב משרצים ובהמה ילפינן אלא מקרא דבחלל חרב וכמו שהביא כאן הלב ארי׳ גמר׳ ערוכה נ״ג והוא מספרי וכאשר כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ב מהל׳ ט׳ דבחלל חרב זה אבמה״ח שפלטתו חרב וקשה טובא אבר מי כתיב כאן, ולמה לא קאמר ה״ה חרב שפלטתו בשר מן האדם דהרי בבהמה נמי פריך לעיל נימא דגם במה״ח מטמא, ודרשו הני תנאים כאו״א למעט בשר מה״ח אבל כאן איזה מיעוטא איכא למעט במה״ח באדם, אבל אם נאמר דאדם כי ימות כתיב ובעינן ריבוי דחלל חרב דומי׳ דאדם ואז הוה ממש כדלעיל, וא״כ הוא ניחא בפשיטות מה דנקט רש״י ז״ל דאדם כי ימות כתיב, דבעינן האי דרשה כדי לטהר הבשר אחר מיתת האדם, דקתני אח״כ דמת האדם הבשר טהור דלא סגי לי׳ בטעמא דמיתה עושה ניפול, אלא בעינן עוד דרשה זו דאדם כי ימות לטהר במה״ח ודו״ק.